Make your own free website on Tripod.com
היסטוריה דף הבית | פנו אלינו

דף הבית
אתרים באיטליה
תעודת זהות
סביבה
היסטוריה
תרבות ואירועים
מידע שימושי
תחבורה
מתי ואיך להגיע
מדריכי לונלי פלנט

מעמדה של איטליה כישות פוליטית מאוחדת מקורו אמנם בעת החדשה (1861), אבל מיקומה האסטרטגי בים התיכון הפך אותה למטרה לפולשים ולכובשים עוד משחר ההיסטוריה. האטרוסקים היו הראשונים ששלטו בחצי האי, לאחר שהגיעו לכאן מהמאה ה-12 עד המאה השמינית לפני הספירה. לבסוף רמסה אותם האימפריה הרומית האדירה, שהותירה מתרבותם רק עדות מעטה, פרט לכמה קברים פה ושם. היוונים הקדומים, בני דורם של האטרוסקים, הקימו מספר מושבות לאורך החופים הדרומיים של חצי האי, באזור שזכה לכינוי 'מאגנה גרקיה' (יוון הגדולה), ואלה הפכו לערי מדינה עצמאיות. כך היתה רומא הגדולה מעין המשך של התרבויות האטרוסקית והיוונית.


הרפובליקה הרומית הראשונה נוסדה בשנת 509 לפני הספירה, ובכך הונחו את היסודות לדמוקרטיה, לסיוט הלשוני המכונה השפה הלטינית ולאחת האימפריות האדירות ביותר שראה העולם. כשהביסה הרפובליקה את קרתגו (סמוך לטוניסיה של היום) ואת מקדוניה ההלניסטית בשלוש המלחמות הפוניות, נסללה הדרך להתפשטות לתוך ספרד, בריטניה, צפון אפריקה ואפילו עיראק של היום. בינתיים, אפשר השקט היחסי מבית הקמתה של תשתית כלכלית ותרבותית: כבישים, אמות מים וערים אדירות. אורח החיים והכלכלה, שהיו מושתתים על עבדים, ניצחו את הרעיון של שלטון העם, וכך עברו לאיטם מוסרות השלטון מהרפובליקה לידי הצבא, ולבסוף לידי קיסרים רודנים.

האימפריה גדלה כל-כך, עד שהיה צורך לחלק אותה לאימפריה מזרחית ולאימפריה מערבית רק לשם קיומו של המנהל התקין. ובכל זאת, גברו גם התככים ומעשי ההתנקשות בקיסרים, ואלה הביאו לבסוף את חורבנה הסופי של האימפריה השוקעת. בשנת 313 הפך הקיסר קונסטנטינוס את הנצרות לדת האימפריה, והבירה הועברה מרומא לקונסטנטינופול (איסטנבול של היום). האימפריה המערבית שקעה בשל מגיפות, רעב ופלישות של השבטים הברבריים מצפון, וקיצה הוכרז באופן רשמי בשנת 476, כשאודואקר, לוחם גרמאני, המליך את עצמו למלך על השטחים שכבש. האימפריה הרומית המזרחית המשיכה לשגשג, עד שלבסוף הוכרעה אף היא בשנת 1453, על-ידי הטורקים.

את איטליה אכלסו אז שבטים גותיים, והתקופה מכונה עד היום 'חשכת ימי הביניים'. גלים נוספים של לומברדים, פראנקים, מוסלמים, גרמאנים ונורמאנים פלשו לחצי האי וטענו במידה זו או אחרת לכתר האימפריה והקיסר. לבסוף הוכתר קרל הגדול, מלך הפראנקים, לקיסר בשנת 800. בדרום שלטו הערבים המוסלמים, עד שנוצחו על-ידי הנורמאנים. השילוב האתני המוזר הזה הגיע לשיווי משקל מסוים במאה ה-12, בפתיחתו של הפרק הגדול הבא בספר ההיסטוריה: ערי מדינה חזקות ויריבות קמו בצפון, כשהן תומכות באפיפיור (העוצמה בחצי האי היתה נתונה בידי מדינות האפיפיור), או בקיסר (בדרך-כלל שליט של מעצמה זרה כלשהי). עלייתן של ערי המדינה ועלייתו במקביל של מעמד הסוחרים קידמו את התרבות, וזו הגיעה לשיאה ברנסאנס של המאה ה-15. ציירים, אדריכלים, משוררים, פילוסופים ופסלים הוציאו תחת ידם יצירות מופת שלא נראו כמותן, למרות התוהו ובוהו של המאבקים בין הערים השונות ולמרות פלישתן של המעצמות מצפון. במאות הבאות שלטה ספרד בחצי האי, ולאחר מכן אוסטריה, ובין לבין כבש גם נפוליון את איטליה לזמן קצר.

ההתעוררות בעקבות פלישת נפוליון גרמה לצמיחתה של התנועה לאיחוד איטליה במאה ה-19, בהנהגת גריבאלדי, קאבור ומאציני. על הקמתה של ממלכת איטליה הוכרז בשנת 1861, למרות שוונציה עדיין לא שוחררה מאחיזתה של אוסטריה עד 1866, ולמרות שמוסד האפיפיורות סירב להכיר במדינה עד 1870. עם זאת, לא היה די במילה איחוד כדי לכסות על השוני התרבותי והחברתי העצום שהפריד אז ומפריד היום בין הצפון המתועש לדרום הנחשל. משברים כלכליים ותהפוכות הפוליטיקה ערערו את יציבותה של המדינה החדשה בעשורים שלאחר מכן, שעה שאיטליה התפלשה בביצה של מלחמת העולם הראשונה ובתסיסה של פועלי התעשייה בתחילת שנות ה-20. בצעד מוטעה והרה אסון ביקש המלך מבניטו מוסוליני ליטול את רסן השלטון, יחד עם המפלגה הפשיסטית שלו. עד מהרה הפך מוסוליני לראש המדינה, הוציא את האופוזיציה אל מחוץ לחוק, שלט בעיתונות ובאיגודי הפועלים ביד רמה וצמצם את זכות הבחירה בשני שליש. בריתו עם היטלר קועקעה בעקבות סדרה של מפלות בשדה הקרב ופלישה של בנות הברית, עד שלבסוף זכה מוסוליני ל'טיפול' מצד הפרטיזנים באפריל 1945.

השנים שלאחר המלחמה התאפיינו בקיצוניות מכל סוג שהוא: אלימות קיצונית של הבריגדות האדומות, פוליטיקה ימנית קיצונית, שגשוג כלכלי מהיר ואחריו משבר חמור, שחיתות ופרשות שוחד בחלונות הגבוהים, ומול כל אלה אזרחים ציניים ועייפים באופן קיצוני. לפרלמנט של איטליה יש מוניטין של בית נבחרים רווי שערוריות והתפטרויות, עד כי איטליה נותרת לעתים חסרת ממשל ובמצב של תוהו ובוהו מוחלט. עם זאת, הבחירות של 1998, אז נבחר מאסימו ד'אלמה לראש ממשלה, הביאו לחזרתו של השמאל לשלטון, ולהקמת קואליציה שכללה גם את הקומוניסטים, לראשונה מזה חמישים שנה. ואולם, באפריל 2000 התפטר ד'אלמה, ומחליפו, ג'וליאנו אמאטו, שרד בתפקיד שנה בלבד, לפני שהוחלף על ידי המיליארדר סילביו ברלוסקוני.

 

דף הבית

שאלות או בעיות בנוגע לאתר אינטרנט זה יש להפנות אל eyalsela999@hotmail.com
זכויות יוצרים © 2004 הילה סלע ומיכל שיטרית כל הזכויות שמורות.
השתנה לאחרונה: 29/05/04.